Let’s Talk about God - It ain't so simple!

It would be an understatement to say that God plays a big role in people’s lives. He is present in the human mind, referred to in countless conversations, and even makes an appearance on the legal tender of the United States (for Canadians “real life was on the skating rink”).

Although his prominence in the human psyche is undeniable, God is the most complex and profound entity to understand. King David notes several times in Psalms that God is good, yet wickedness makes a daily appearance in the news. How can we defend the belief that God is good and at the same time omnipotent, in view of the existence of evil in the world?

The issue of Theodicy is not new. The Holocaust did not produce the dilemma, it only magnified it. The question has occupied the minds of many philosophers and theologians for centuries. Unfortunately, I am not able to offer answers. However, in my humble opinion, what must be avoided is the simplification of God.

In times of challenge, or when a person is in need, he turns to the Al-mighty in prayer. Prayer has enormous power. It gives the human being the ability to transcend the physical world and connect to the sublime. The homo sapiens can actually have a conversation with God! Yet, although we tell ourselves and teach our children that we can converse with a Supernatural Being just as we chat with our neighbor, we must not simplify His essence. The neighbor we talk to is human like us. Thus, we expect reciprocity in the conversation. God, on the other hand, is not human. Although humanity has been granted the right, and indeed the privilege, to speak to him, they must remember the complex entity that is listening. Simplifying God and expecting a human response is a misunderstanding of prayer, and in the long run can cause damage to the wonderful relationship that prayer creates.

Appreciating the complexity of God goes beyond prayer. A big part of Judaism is the concept of Emunah - faith. For some, faith is a belief that everything that is going to occur will be good. However, we all know that, unfortunately, reality is not so. The years of World War II cannot be described as good, yet many holy Jews had a lot of Emunah in the years leading up to the catastrophe.

Rabbi Avrohom Yeshaya Karelitz, popularly known by the name of his magnum opus, Chazon Ish, notes that faith is not that all will be good, but rather, faith is the belief that nothing is a coincidence and that all that occurs is decreed by God. This explanation raises far more questions and makes Emunah far more complex. Yet, what we avoid with this approach is the simplification of God.

There's an old saying regarding God: “If I would know Him I would be Him.” We cannot expect to have all the answers when discussing the most enigmatic entity. Nevertheless, we are privileged to have received a system of laws that bonds us to a Divine Being.

I personally am moved by people who journeyed through the nightmare of the Holocaust and nevertheless remained devoted to God. Questions, they have. Answers, they painfully lack. Yet they can walk into a house of worship and thank God for his kindness.

I thank the Holocaust generation for rebuilding their lives, after observing unimaginable destruction, for reconstructing Jewish institutions, after experiencing the terror of Kristallnacht, and for inspiring a whole new generation to believe in an enigmatic being known to us as God.

Rosh Hashana

We all know Rosh Hashana as the day on which we hear the sound of the Shofar, following the Torah’s commandment, “It will be a day of Teruah.” Yet, we may wonder: “Why is there such a variety of sounds; can’t we just hear a Teruah and go home?”

The Talmud explains that a Teruah must be sounded three times, each time preceded and followed by a Tekoah, a long clear sound. Although we are able to identify the proper sound for the Tekoah, when it comes to the Teruah, there is a debate.

The Talmud explains that the Oral Tradition translates the word “Teruah” as “Yebava” which is a unique type of cry that was let out by the mother of Sisrah. Sisrah was an extremely powerful general who tormented the Jewish nation for 20 years. When he went to war against the Jews, G-d performed a miracle and he was killed [Judges 4,5]. The chapter describing the song and praise given by the Jews to G-d ends with a description of Sisrah’s mother reacting to his delay in returning. The verse reads as follows: “And the mother of Sisrah cried.” The word used for cry, however, is “vateyabev” which is the same word the Talmud uses to translate “Teruah.”

The Rabbis in the Talmud say the reason we blow different sounds for the Teruah is that we are attempting to create a sound similar to the cry of General Sisrah’s mother and, because we are not sure what the sound is like, we need to blow a variety of sounds. Nevertheless, we still may wonder why we have to learn how to perform a mitzvah as significant as blowing the Shofar on this holy and important day, from the cry of the mother of an evil general. It is my belief that we can find the answer by understanding the uniqueness of her cry.

Usually, a cry emanates from feelings of despair and hopelessness. As a General, Sisrah had a perfect victory record — always returning as champion. When his mother cried, although she was concerned at the time, deep down she felt confident that her son would soon return. She even expresses her confidence by saying the reason he must be delayed is from the business of collecting the booty. The word “vateyabev” is a description of that unique cry, one that conveys concern and worry, but with an underlying confidence.

The day of Rosh Hashana is a very serious day. It is a day when our individual and collective future is determined, a day during which we have the opportunity to pray and ask for mercy for Israel, and that all suffering should come to an end. Thus, we lift the Shofar and blast the sound of a cry. This cry, however, is not a cry of despair and gloom, because we know that we have a Father if Heaven and that His concern for us is like that of a father for his children. So when we cry, it is a cry that carries within it, confidence that G-d has a plan and that redemption and peace will eventually come. When we blow the shofar, we don’t just blow the sound of a cry, but rather, a “yebava” that indicates our confidence in the Creator for a good year.

Shana Tova.

פשוטו של מקרא

פשוטו של מקרא

הרב ירוחם עזיאל מילבסקי זצ"ל

ראיתי כמה פעמים שמקשים איך אפשר לפרש פסוקים לפי פשוטם בזמן שחז"ל פירושה לפי המסורה, כגון ועבדו לעולם, שלפי חז"ל היינו יובל, ולפי פשוטו היינו כל ימי חייו. והנראה שכל השאלה מקורה בטעות-חושבים שצריכים לדעת כוונת הכותב, ועל זה באמת אפשר לשאול ממה נפשך מה היתה כוונתו, או שיעבוד לעולם או עד היובל, אי אפשר שהכוונה יהיה לשניהם כמובן.
כל מיני תירוצים נאמרו על זה. כגון שיש אמת להלכה ויש אמת של לימוד התורה. לפי ההלכה לעולם היינו יובל אבל בלימוד התורה כיוון שיש בחינה של פשוטו של מקרא לכן כוונת התורה בבחינה זו, יכול להיות, שלעולם היינו כל ימי חייו.
אבל באמת אין מקום לקושיה כלל, כי בכלל אי אפשר לשאול על כוונת הכותב, כי בכותב יש כוונה אחת, ואנו משתדלים להבין לפי הדיבורים, מה כוונתו. אבל בתורה, התיבה היא האמת בעצם ולא ביטוי של אמת דרך הכתב, אלא שהתיבה בעצמה היא מקור האמת. ומה שאנו משתדלים לדעת פירוש התיבה, כי דרך הפירוש, לפי הכללים שנמסרו לנו, אנו מבינים אמיתיות, וכיון שאחד מן הדרכים להתקשר עם התיבה הוא דרך פשוטו, לכן אנו משתדלים להבין פשוטו של מקרא, אבל לא משום שהפשט יותר קרוב לכוונת נותן התורה, כי אין לדבר בזה על כוונת כלל כנ"ל, אלא משום שגם זה דרך של התקשרות עם האמת, כמו שיש גם דרך של התקשרות עם האמת דרך קריאה אפילו בלי הבנה כלל, ככתוב בספרים, וגם בזה אפילו בלי הבנה יש לנו קשר עם האמת. ואילו נאמר שדברי התורה הם רק ביטוי של כוונה, איך אפשר לומר שיש שום מעלה בקריאה בלי הבנה כלל. אלא ודאי שבתורה שבכתב התיבה היא מקור האמת ולא ביטוי של אמת, ולכן כל מה שאנו מחדשים, אם זה לפי הכללים שקבלנו, אמת הוא. לכן כשיש מחלוקת בין הראשונים בפשוטו של מקרא, אין זה מחלוקת בכוונת הפסוק, אלא שהמחלוקת היא מה קרוב יותר לפשוטו לפי הכלל שיש דרך הבנה בפשוטו של מקרא

Kluk Glass

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעב

הגה: ואין ליקח כוס שפיו צר כעין קלו"ג גלא"ז, מפני שלא יוכל לשתות רביעית כאחד

I purchased a beautiful wine glass for Pesach, however the mouth is a bit narrower than the rest of the glass- I was concerned that perhaps I have a Kluk glass that the Rama 472:15 recommends not to use.

From the internet I found out of something called Kluk Kluk decanter; “The sound the liquid makes as it comes out of the decanter resembles a cluck cluck sound”

Thus it is possible that the קלו"ק גלא"ז had a very narrow opening that produced a cluck cluck sound and my narrow glass is kosher.

Frumkeit & Racism

My 13-year-old daughter came home the other day quoting her teacher that it is OK to call African Americans “Shvartez” since they were cursed according to tradition. The teach is referring to the following midrash.

בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לו
אמר רבי חייא בר אבא חם וכלב שימשו בתיבה, לפיכך יצא חם מפוחם, וכלב מפורסם בתשמישו, א"ר לוי לא' שקבע מוניטין שלו בתוך אהלו של מלך, אמר המלך גוזר אני שיתפחמו פניו ויפסל מטבעו כך חם וכלב שימשו בתיבה לפיכך יצא חם מפוחם, וכלב מפורסם בתשמישו

The midrash tells us that since Cham, the son of Noah, had intercourse in the ark during the great flood, at a time that such activities where prohibited. As a punishment, according to the midrash he became- mefucham-the color of coals.
In addition, according to the bible, Cham’s descendants were cursed. Consequently, the teacher impressed upon the young minds this important lesson; call them “Shvartez”
However the midrash does not tell us that all who are “mefucham” are the offspring of Cham! Perhaps only some of the coals- colored- people are from Cham.
In my humble opinion a more appropriate lesson would be “All humans are dear, because they are created in the image of God.”
Luckily my daughter once visited a museum in Memphis TN and heard the following words; “I have a dream that my four little children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin, but by the content of their character.”

מיקומו של תקוע

האבודרהם בהלכות חנוכה מסביר מדוע היה צורך לנס של שמנת ימים. "מפני שהשמנים באים מחלקו של אשר כדכתיב וטובל בשמן רגלו ומקום היה לו שנקרא תקוע כדאמרינן (מנחות פ"ה ב) תקוע אלפא לשמן שממנו השמנים יוצאים ומשם עד ירושלם היה מהלך שמנה ימים בין הליכה וחזרה והכי אמרינן במנחות ולפיכך המתין להם עד שיביאו משם שמן טהור וזהו שנעשה להם נס לשמנת ימים." לפי דבריו מיקומו של תקוע היה מצפון לירושלים בחלקו של אשר.

מקורו של האבודרהם הוא מתשובות הגאונים - סימן קד "והטעם שהיה הנס שמונה ימים מפני שהשמנים היו באים מחלקו של אשר שנאמר (דברים לג כד) וטובל בשמן רגלו ומקום היה בחלקו שנקרא תקוע שממנו מביאים השמנים ומשם עד ירושלים מהלך שמונה בין הליכה לחזרה."

וכן כתב הרד"ק (שמואל ב פרק יד פסוק ב) שתקוע בחלקו של אשר.

אך לכאורה קשה מפסוק מפורש בדברי הימים ב(פרק יא פסוק ה) "וישב רחבעם בירושלם ויבן ערים למצור ביהודה: ויבן את בית לחם ואת עיטם ואת תקוע"?

הרי מפורש שתקוע בחלקו של יהודה? (ובודאי לא היה המהלך שמונה ימים)

וצ"ל שדעת הגאונים שהיה תקוע שני בחלקו של אשר. והמקור לתקוע שני הוא הגמרא מסכת מנחות שהזכיר האבודרהם שהמשנה אומרת "תקועה אלפא לשמן" ובגמרא שם "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה - מאי שנא תקועה? אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן. תנו רבנן: וטובל בשמן רגלו - זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין. אמרו: פעם אחד נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו: לך לצור. הלך לצור, אמרו לו: לך לגוש חלב" והבינו הגאונים שחלקו של אשר וריבוי שמנו מתיחס גם לתקוע.

אחרים הבינו שבאמת תקוע בחלקו של יהודה. הרב יהוסף שווארץ בספרו תבואות הארץ כותב בענין תקועה אלפא לשמן "אכן לא דברו חכז"ל על הריבוי השמן כמו שאלף אינו מורה על הרבוי כ"א על המעלה כי רוב השמן נמצא בחלק אשר בעיר גוש חלב"

ונ"ל שרש"י ג"כ סובר כן. בפסחים דף נג עמוד א "אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע, רבי אליעזר אומר: עד שיכלה אחרון של גוש חלב" וכותב רש"י "תקוע - מקום זיתים, כדתנן במנחות (פה, ב): תקוע אלפא לשמן, ומתוך שהשמן מצוי שם ורגילין בו מצויין חכמים בהן, כדכתיב (שמואל ב יד) וישלח יואב תקועה וגו'. ובד"ה גוש חלב - "נמי איכא זיתים טובא, והוא בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו במנחות". ז"א דווקא גוש חלב בחלקו של אשר ולא תקוע. יוצא שיש מחלוקת על מיקומו של תקוע.